מאמנת בכירה ומדריכה מוסמכת בלשכת המאמנים

נולדתי וגדלתי כילדה לקויית למידה עם הפרעות של קשב וריכוז. עד כתה א` לכאורה הכל היה רגיל. היה נחמד מאד. כשהגעתי לכתה א` עם המדים של בית הספר. (כן,כן,אז, היו מדים - היום קוראים לזה תלבושת אחידה). מאד התרגשתי. הגעתי עם אמא שלי ביום הראשון לבית הספר ונכנסנו לכתה. המורה יונה ישבה על כסא. וכל ילד שנכנס היא כיבדה אותו בסוכריה ושמה עליו מדבקה עם השם שלו, נתנה לו דף וביקשה שיעתיק מהלוח את המשפט המפורסם: "שלום כתה א`". בהתרגשות גדולה לקחתי את הדף, הוצאתי את הקלמר החדש מהתיק החדש ולקחתי צבעים חדשים והתחלתי לקשט ולהעתיק מהלוח את המשפט. אחרי שהייתי מרוצה מאד ממעשיי ידי להתפאר, נגשתי שמחה למורה להראות לה את היצירה שלי. לתדהמתי, היא לקחת עפרון וסימנה מעל המילים שלי את הכיוונים הנכונים של האותיות. (אני כתבתי בכתב ראי.) אין מילים לתאר את הצער ועוגמת הנפש שחוויתי באותו רגע, המורה קשקשה לי על היצירה!. ואולם הצלחתי לעצור את דמעותי. זו היתה הפעם הראשונה אך לא האחרונה שהרגשתי ככה. זו היתה הפעם הראשונה אך לא האחרונה "שהדביקו" עלי מדבקה.
תמיד תמיד ניסיתי להיות ילדה טובה, התכוננתי להכתבות למבחנים ובחנים ובסוף במבחנים, בחנים, ההכתבות תמיד היו סימני X ליד התשובות שכתבתי. ואני?
לאט לאט איבדתי את הביטחון שלי. זה לא היה ברגע זה היה תהליך ארוך. ביחד עם איבוד הביטחון שלי בעצמי, התחלתי לאבד את הביטחון בסובבים אותי. הם לא הבינו אותי, ההרגשה שלי היתה שאף פעם לא מרוצים ממני, שכל מה שאני עושה הוא לא טוב. שאני לא מצליחה בכלום. שאני כישלון!
וככה השנים עברו להן."המדבקות" עלי הלכו והתמלאו.מורדת, חסרת סבלנות קראו לי. תוקפנית, בעייתית, חצופה ועצלנית לחשו מאחורי גבי.
גם היו משפטים "את לא רוצה.", "יש לך את הפוטנציאל. את לא מנסה." "כמו תרנגולת, לאן שאת הולכת שם את משאירה סימנים" "חסרת עקביות קופצת מדבר לדבר - לא מסיימת כלום" ועוד ועוד ועוד.
הגעתי לצבא. פקידת מבצעים בחיל האוויר - שיעור ראשון.- נותנים לנו את הרשימות של כל בסיסי חיל האויר בארץ ללמוד. מספר ושם. פשוט נכון? אז תלוי למי. כי אני למדתי ולמדתי וכשלמחרת היתה הבחינה לזה. לא זכרתי. - פתאום היה לי חושך בראש. אין לי מושג איך סיימתי את הקורס. אבל יש לי מושג איך הרגשתי. תחושת הכישלון המשיכה ללוות אותי לאורך כל הדרך. מצד אחד השתדלתי כלפיי חוץ להראות כאילו עסקים כרגיל ומבפנים הרגשתי שאני בונה חומות שהולכות ומתעבות שהולכות וגובהות ושגובהות ושאני בעצם חיה חיים כפולים. שאני חיה ליד החיים! והפתיל שלי היה קצר. קצר במיוחד.
להמשך אפשר להכנס לבלוג שלי ולקרא עוד בבלוג שלי שפרטיו רשומים בכתובת האתר.